שלום, שמי רחל ולפני ארבע שנים ילדתי את בתי הקטנה שרה חי׳ה מוקדם מהרגיל, חודש שישי, שבוע 26.

התייבשתי בטיסה לברוקלין בביקור אצל חמתי וילדתי חמישה ימים אחרי שנחתתי. 

 

אחרי מספר ימים שלא יכלתי לזוז מהמיטה ירדתי לנשום אוויר צח עם בתי הבכורה ובעלי ולא יכלתי ללכת מרוב כאבי בטן.

אני זוכרת שהיו שם שתי נשים שראו את הקושי שלי ללכת ונתנו לי מבט שאלו צירי לידה.

כמובן שממש לא חשבתי על זה. טסנו לבית החולים ושם הודיעו לי שאני עומדת ללדת. 

 

ילדתי ילדה מקסימה וקטנה במשקל של פחות מקילו. 

הרופאים אמרו לנו שלא הגיע מספיק חמצן למח ולא יודעים מה תהיינה ההשלכות, רק שללכת בקלות יהיה לא הכי קל.

הם המליצו לי לבדוק בהמשך גן ילדים מעולה לשיתוק מוחין בירושלים.

הייתי שבורה מהמחשבה על המילים האלו ובמשך שנתיים לא יכלתי להוציא אותן מהפה.  

 

מצאתי את עצמי גרה בברוקלין אצל חמתי, רחוקה מרחק של שעה נסיעה רכבת ואוטובוס מהפגיה בה הייתה בתי במשך שלושה חודשים.

הייתי ממש בהלם שילדתי לפני הזמן, היה לי קשה מאוד להתחבר אליה, פחדתי מאוד להחזיק אותה כי היא הייתה ממש פצפונת ומחוברת להמון צינורות שצפצפו אם החזקתי לא נכון.

הייתי מאוד עצובה, לא רציתי לספר למשפחה שהרופאים אמרו שלא הגיע מספיק חמצן למח ולכן לא סיפרתי, הייתי מאוד זקוקה לשוחח עם אשת מקצוע אבל לא היה לי זמן, שאבתי שלוש פעמים ביום, טסתי לפגיה וכשחזרתי הייתי עם הבכורה שלי. הרגשתי שאין לי עם מי לדבר, הייתי מחזיקה את הנייד הלוך ושוב מהפגיה ובוכה בלי הפסקה כמעט, מדברת עם בורא עולם ומתחננת שיבריא אותה. 

 

היו לי גם המון רגשי אשם כי לפני שטסתי, הרופאים המליצו לי לדחות את מועד הטיסה ואני התעקשתי לטוס, חשבתי שהריון שני זהה לראשון ובראשון קפצתי עד דקה 99.9 אז חשבתי שהטיסה והביקור בחו״ל יעברו בקלות ובשלום ויביאו עימם הרבה ברכה. 

 

ובכן, בדיעבד הכאב שחוויתי גרם לי לחשוב על המיזם הזה. בתי לימדה אותי להעריך את הבריאות ולהעריך דברים קטנים, להיות יותר בשמחה והיא מאוד משמחת אותי היום.

בתי חכמה מאוד ב״ה אך עדיין אינה הולכת. היא תוכל ללכת בע״ה.  עברנו תקופה מאוד לא קלה. עד גיל 1.8 לא ידענו שהיא רואה בכלל. היא נמצאת במסגרת שיקומית ובארבעת השנים האחרונות פגשתי המון הורים שבורים, שכבר ניצלו את השיחות והתמיכה המשפחתית, התמיכה של הרווחה ומרגישים מנותקים, שקופים, שאין להם עם מי לדבר. הרבה זוגות לילדים מיוחדים מתגרשים. 

אני יודעת בוודאות כי אם יכולתי, מתחת לשמיכה, שאיש לא שומע אותי, בין שאיבה לשאיבה, להרים שיחת טלפון לאשת מקצוע שתרעננן לי קצת את המודעות, שתהיה איתי שם ברגעים הקשים ותחלוק את הכאב איתי, תתן לי תקווה, המצב שלי היה הרבה יותר טוב.